המתכון הזה נקרא בפינו ״העוף של שרון״, כי הוא התחיל כמנה ששרון הכינה כחלק מארוחת שישי בערב עם הזמלרים והאלמגורים. ארוחות שאנחנו מתגעגעים אליהן מאז שהזמלרים חזרו לישראל. הארוחה הזו הפכה לבת בית אצלינו, עם טיפה שינויים: בשילוש הקדוש, סויה-שום-דבש, הוחלף הדבש בסילאן שאני מאוד אוהבת. הוספתי עוד קצת גזרים כמו תמיד אצלי. ובסוף הבישול, צרפתי שתי כוסות אורז לסיר. האורז סופח את הרוטב היטב והופך את הכל לארוחה בסיר אחד. אם לא מתכננים לאכול את הכל באותו יום, אז עדיף לבשל את האורז בנפרד.
המטבח ההודי הוא אחד האהובים עלי, ניסיתי את רוב המסעדות ההודיות בארץ, יותר מפעם אחת. הטעמים החזקים והצבעים תמיד משכו אותי לטעום ולנסות.פעם, לקחתי את אבא ליום כיף בשוק רמלה, ליד השוק יש מסעדה הודית מעולה, ובעוד אני מקפצת מהמסעדה ההודית, לחומוס בשוק ולפריקסה, אבא כבר היה מפוצץ אחרי שני ביסים ולא יכל לאכול כלום. הוא ליווה אותי בשימחה בכל השוק, בחיפוש אחרי מלוחייה, פירות וירקות טריים ודוכני אוכל מענינים ובסוף סיימנו בטיול בבריכת הקשתות. מאז לא יצא לי לבקר שוב בשוק, אבל אחרי שנזכרתי בכך, זה יהיה חלק מהביקור הבא בארץ.
כשעברנו לסאניוויל, שמחתי לגלות כמה חנויות ומסעדות הודיות יש בעיר, ובזכות קולגות הודים, איתם אכלנו כמעט תמיד ב- family style, הכרתי מעבר למנות ההודיות שמותאמות למערביים עוד הרבה מנות טעימות. היום אני עמידה לחריפות כבר לפחות כמו חלק מחברי ההודים, אבל עדיין לא מצליחה לחבר בין שמות כל המתכונים למה הם מכילים.
הקושי העיקרי עם מסעדות הודיות, הוא העובדה שלקח זמן לילדים שלי להתרגל לטעמים השונים וכמובן לחריפות. הרצון שלי לנסות ולחוות עוד ועוד ממגוון המסעדות בעיר התנגש עם הרצון של הילדים לג׳אנק פוד, ופסטה ״עם בלי כלום״. אחד הימים ההרפתקנים היה כשלקחתי את הילדים מהצהרון, ואמרתי להם שנלך לאכול יחד במסעדה הודית, המסעדה הכילה תפריט גדול של מאפים, ממולאים בגבינה או תפוח אדמה, לא מתובלים ולא חריפים. כמובן שלא הכרחתי אותם לאכול, השעה היתה חמש אחה״צ, זמן טוב בשבילי לטעום משהו חדש וגם בשבילם, ואח״כ יהיה מספיק זמן לארוחת ערב רגילה בבית. מסתבר שרק אני חשבתי ככה, כי אחרי יום שלם מחוץ לבית הדבר האחרון שבא להם זה לטעום אוכל הודי לא מוכר. בסופו של דבר הילדים שלי, שלא לומר ההילה שלי, הדגימו להודים איך מתנהגים ילדים ישראלים כשלא מתחשבים בדעתם. עברו כמה שנים, והיום, כשאני מזמינה ״כרובית ברוטב מנצ׳ורי״ אני יודעת שאותה ילדה שצרחה בעיברית כדי שאוציא אותה מהמסעדה הולכת לחלוק איתי את המנה, כשאני קונה במכולת ההודית גרגרי חומוס ברוטב מסאלה, יובל יצטרף לאכילה, ואם יש סמוסה, רוני גם תשמח לאכול, בתנאי שיש כוס מים צמודה. אז כן לאכול בחוץ עם ילדים זה לא תמיד פשוט, אבל כמו הבחירה של מה לראות בטלויזיה ומה לעשות בחופש, לפעמים הולכים לפי העדפות שלהם ולפעמים לפי העדפות שלי.
לבשל בבית אוכל הודי לא יצא לי עד השנה האחרונה, החשש מלטעות בתיבול גרם לי שלא לנסות להכין בבית, כי לא יצא לי לראות מישהו מכין ואולי זה לא ייצא טוב ואתאכזב. יום אחד גיליתי שהמנה מבוססת יוגורט, היתרון הבריאותי שיכנע אותי לנסות, ומאז המנה הפכה לחלק מהריטואל הביתי שלנו. בימי הקורונה, המתכון הזה מככב פה לא מעט, גם בזכות זה שניתן להקפיא את התבשיל וגם כי ניתן להחליף את העוף בגבינת פניר או בטופו כדי לגוון.
בסופו של דבר, את רוב התבלינים היו לי בבית, רק את הגראם מסאלה, והחילבה (שלא חייבים להוסיף) צריך לדאוג לקנות אם לא מבשלים אוכל הודי בדרך כלל.
תוודאו שיש לכם גם שום, ג׳ינגר, כורכום, כמון ופפריקה מתוקה וחריפה ואפשר להתחיל.
יום לפני שסבתא ענתי עולה לטיסה לארץ היא מכינה לנכדים שלה עוד כמה פינוקים שנארזים בקופסא לימים שבהם היא תהיה רחוקה מאיתנו. קציצות סופרמן הן הקציצות המפנקות שלה, עגולות קטנטנות שנכנסות לרוטב עגבניות ומוגשות עם אורז לבן, אם לא נאכלו ישר מהמחבת.
איזה מזל שהיא באה לבקר בכריסמיס שעבר, הספיקה לטייל איתנו, לבלות עם כל אחד מהנכדים ביחד ולחוד ולפנק אותם בכל המאכלים שהם אוהבים כדי להשאיר זיכרונות וטעם של עוד עד לביקור הבא.
הקופסא עם קציצות הסופרמן התרוקנה כבר מזמן, כל הסימנים כבר מראים שהיינו צריכים להתראות כבר מזמן, אבל המפגש שלנו נדחה בחסות הקורונה, עד שנוכל להפגש מדברים עם סבתא בזום ואוכלים את הגרסה של אמא לקציצות (שלא יהיה ספק, זה לא יוצא כמו של סבתא, יש דברים כמו אהבה של סבתא שאי אפשר לשחזר).
איזה כיף שסבתא באה שוב, זכיתי לצלם שוב את המתכון עם סבתא, ובעיקר להנות מששת הנכדים מתפנקים על האוכל של סבתא ענתי.