פתיתים וקציצות האוכל שהכי מזכיר ארוחת צהרים בישראל, בראש אני כבר חוזרת להליכה בשמש מהבה״ס הביתה. כמובן שאי אפשר בלי קצת שידרוגים: הפתיתים הם לא בצבע לבן משעמם, הקציצות משולבות בבטטה שיוצרת רכות וצבע. כל פעם שאני מכינה את הפתיתים האלה, אני נזכרת במחאות של הילה בעבר: ״למה אי אפשר פתיתים בלי כלום?״ , אבל אחרי כמה פעמים של מחאה, דיבייט קלאב זה כאן אצלי בבית, כל יום כל היום!, הילדה התרגלה שפתיתים באים עם גזר וקישואים, ושבצל זה הדבר שנותן את כל הטעם לאוכל אז אי אפשר בלי. ולפעמים היא אפילו מסבירה את זה לאחותה הקטנה. העיקר שיצא טעים ונזלל.
קטגוריה: ארוחה בסיר אחד
נודלס ירקות
אוכל אסייאתי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. הילדים שלי כבר יודעים שאם אני צריכה לבחור מסעדה סיכוי טוב שהיא תהיה תאילנדית או בורמזית. וניר יודע שאני לא זקוקה להריון כדי שיהיו לי חשק למוקפץ או קארי טעים, זו השיגרה. כשאני מבשלת מהמטבח האסייאתי בבית, אני מנצלת את האפשרות לשלב המון המון ירקות שלא תמיד משתלבים במסעדות. אני אוהבת לגוון עם סוגי הירקות, החלבון והנודלס במוקפצים וככה ליצור מאותו מתכון כל פעם ויריאציה קצת שונה. למשל, במקום הטופו אפשר להשתמש בשרימפס או נתחי בקר דקיקים או נתחי חזה עוף או נתחי פרגית קצוצים לרצועות דקות. הפעם הכנתי עם טופו שגררתי עם פומפיה בניסיון לחשוף את הילדים ואותנו לעוד סוגי אוכל חדשים. כמובן שגם עם סוגי הנודלס אפשר לשחק, אני מאוד אוהבת את האיטריות שעועית השקופות או את איטריות האורז הדקיקות. את הירקות למוקפץ אני מכניסה למחבת לפי מידת הקשיחות שלהם, כדי שהירקות שצריכים יותר בישול יהיו במחבת קצת יותר, העלים והירקות העדינים יותר מתווספים רק בסוף. לכן הגזר והסלרי מתחילים ראשונים ושאר הירקות בשלב השני. כל ההכנה לוקחת מעט זמן וההקפצה המהירה משאירה את הירקות פריכים. לפני שאני מוסיפה את הנודלס אני מוציאה חלק מהירקות, ככה מתקבלת מנה נוספת של ירקות מוקפצים למי שפחות אוהבת את הנודלס.
ניתן לשחק עם כמות הירקות וסוגי הירקות, למשל להוסיף ברוקולי או שעועית ירוקה, חציל, קישואים, לפי מה שאוהבים.
חבר חדש הגיע לבית, אינסטה פוט, מהחברים האלה שמפנים המון זמן מהמטבח, ומאפשרים לבלות עם המשפחה בזמן שהקסם בסיר מתהווה. הבישול בו כ״כ כיפי שאני נהנת לנסות עוד ועוד מתכונים בגרסאת האינסטה פוט, שהיא לא רחוקה מהגרסא הרגילה רק שאפשר לסגור את הסיר עם טיימר ולא לדאוג שמשהו ישרף.
עד כה החיסרון העיקרי שאני מוצאת בו הוא שיש רק אחד כזה בבית, כי כשהחמין מתבשל כמה שעות, אני כבר חושבת מה עוד אפשר ליצור ולגלות עם החבר החדש.
השילוב הזה של סיר שהוא גם סיר לחץ וגם סיר לבישול איטי, מאפשר לעבוד עשר דקות, רבע שעה ליד הסיר ואז לסגור אותו לשלוש – ארבע שעות, שבהן אני יכולה לחזור לעבוד או לבלות עם הילדים, ולהנות אח״כ.
עוד משהו שכיף בסיר הזה, הוא הידיעה שהוא לא יפתח אם יש סיכון כלשהו, מה שמאפשר ללמד ילדים להשתמש בו יחסית בקלות ( יכול להפוך ל- Air Fryer, ככה שהילדים יכולים להכין קוביות תפוחי אדמה אפויות או שניצל, במינימום סיכון).
כשמכינים חמין מסורתי, זה אומר לילה שלם בתנור, כשמציצים עליו מדי פעם, אבל זה הרבה יותר מסובך לפתוח סיר שנמצא בתנור חם, מאשר לשחרר ברגע את הלחץ שנוצר בסיר החשמלי (כן אני יודעת שעדיף להתאפק ולתת לסיר לעבוד), להציץ לרגע ולסגור.
באמת שאין צורך להשגיח, אבל הריחות שמתפשטים בבית והסקרנות לא מאפשרים שלא להציץ מידי פעם ולראות לאן הסיר הזה מתפתח.
השם ״סיר לחץ״, קצת מטעה, כי יוצר את הרושם של אינטנסיביות יתר, אבל כאן זה בדיוק להפך, הלחץ הוא רק בסיר, מחוץ לסיר שלו ורגוע, אני נהנית להציץ ולראות את ההתהוות של הקסם, איך כמה מרכיבים פתאום מתאחדים והופכים למרק טעים ועשיר.
בפעם האחרונה שניסיתי את המתכון הזה, בגרסה הצמחונית שלו (פשוט בלי בשר), התחלתי בערב, במחשבה שהסיר ישאר להתבשל עד למחרת בבוקר, אבל בעשר בלילה כשהצצתי גיליתי שזה כבר מוכן, אז אני, יובל וניר טעמנו, והטעימה הפכה ללאכול קערה מלאה ועוד קצת, הסיר המשיך להתבשל בבישול איטי עד למחרת, אבל באמת שארבע השעות הראשונות הספיקו לו, התבשיל הפך למרק סמיך, עם שילוב מדויק של נוזלים מול גרגירי שעועית, גריסים ובשר.
אני מכינה את המתכון הזה בסיר של 5.5 ליטר, והתיבול שלו המורכב מסילאן, רסק עגבניות, רוטב סויה ושום, מתקרמל לאט לאט בסיר, וממלא את כל הבית בריח כיפי, הוא זה שגורם לכולנו לחזור ולמלא את הקערה.
אפשר להכין אותו גם בסיר רגיל, בתנור, להתחיל בבישול של חצי שעה על הגז ואז להכניס לארבע שעות בתנור על מאה מעלות.
ובשורה התחתונה, אני אמא פולניה, אם כבר הבן שלי ער בעשר בלילה, שלפחות יכניס קצת אוכל בריא לגוף. כרגע יש לו יותר מידי שעות משפחה ובכל זאת אני בטוחה שיום אחד הוא ינסה לשחזר את המתכון הזה ואת הזלילה הלילית עם ההורים שלו.