קציצות פרסה תמיד מזכירות לי את אמא שלי ז״ל. לא היה צריך ארוע מיוחד כדי להכנס למטבח ולראות אותה עומדת מול מחבת מבעבעת מלאה קציצות. וכמובן שאי אפשר היה לעמוד בפיתוי לחטוף קציצה לוהטת ישר מהמחבת, לא רק אחת. כשהיתה באה לבקר אצלינו בהרצליה, הייתי אוספת אותה מתחנת הרכבת, ודקה אחרי היא היתה שולפת לנכדים קופסאות של קציצות, מתענגת לראות אותם זוללים. כבר שלוש שנים שהיא לא איתנו, נשארו המון המון זכרונות, ולב שזוכר את כל מה שהיא הנחילה לנו ומנסה לפנק את הילדים שיזכרו גם הם את הקציצות הכ״כ טעימות האלה, ואת סבתא שאהבה אותם כל כך.
מי שהכין פעם קציצות פרסה יודע שזה קצת עבודה, בעיקר החלק של לנקות את הכרישה (פרסה) מהחול, ולטחון אותה. אצל אמא שלי, הפרסה היתה מגיעה בארגזים ענקים, מהשטחים החקלאיים של אחים שלה. היא היתה עושה את כל העבודה הקשה של לנקות ולטחון, ומכינה לנו הבנות קופסאות מוכנות לקחת, גם של קציצות מוכנות וגם של פרסה קפואה שנכין גם בבית. פינוקים קטנים של אמא שרק חיפשה איך עוד לפנק אותנו. בשבתות היינו עושים טיולים בשטחים החקלאים האלה, כילדות השתוללנו והעפנו קצת עגבניות ופלפלים אחת על השניה, ואח״כ חזרנו עם הילדים וההורים לטפס על הטרקטור ולהתחבר לאדמה. הרבה כבוד יש לי לירק הזה, לטעם העדין שלו, לעובדה שהוא מקפיץ כל מרק או תבשיל, ולזה שגם אם סתם נקפיץ אותו עם טיפה שמן זית ומלח, כמו שלמדתי מאחותי הגדולה, זה יהיה מעדן. הקציצות פשוטות מאוד להכנה, ובאמת שבעיקר נותנות כבוד לירק המהמם הזה.
אמא הילה והר של פרסות:
