על רוטב הפסטו כבר סיפרתי הרבה, אבל באמת שאין סוף למה שאפשר לעשות איתו, אני מקצרת בסיפורים כי הסלט הזה כ״כ צבעוני ויפה שהוא מדבר בשם עצמו. ובכל זאת, חייבת לומר שכשמדובר בסלט צורת החיתוך של הירקות משפיעה על כמה כיף לאכול אותו, במקרה הזה כל הירקות פריכים מאוד, והגרור בפומפיה או החיתוך בצורת גפרורים, הם מה שעושים את הסלט הזה לעוד יותר כיפי.
זה רוטב שהפך לבסיסי במטבח שלנו, כזה שאם אין צנצנת ממנו במקרר הילדים ישאלו למה אין פסטו. תמיד טוב שיש כמה צנצנות פסטו בבית כי הוא משתדך נהדר עם סלטים פסטות וכריכים. כשאני מכינה כריך לבהס עם פסטו, אני דואגת לעוד אחד נוסף, כי תמיד יש חברה ששמחה לטעום מהכריכים האלה. ממרח ששווה לשבור בשבילו את החוקים של ״לא לחלוק אוכל״, מדובר בילדים אמריקאים אז זה בכלל בכלל לא סטנדרטי שהם ישברו את החוקים, (זהירות לאלרגים מבינינו כן?!). אני מכינה את הפסטו בלי גבינה, זה מאפשר לו חיי מקרר ארוכים יותר, וכשאני מכינה אני מכינה כמות גדולה (מארבעה צרורות בזיליקום לפחות) הוא נשמר היטב במקרר, ומוכן בשתי דקות. את הבזליקום אני מוצאת בטריידר ג׳ו או בשוק האיכרים של סאן מטאהו, יש שם דוכן ירקות שתמיד יש בו תור ענקי, במיוחד בימי הקורונה כשצריכים להקפיד על מרחק, והתור הזה מוצדק. אם אתם מגיעים לשם תקחו על הדרך קצת סלרי, בצל ירוק, חסה, גזר סלק וכרוב נראה לאן נגיע איתם בפוסטים הבאים. אם אתם בישראל שוק הכרמל מקסים לא פחות, ואפשר לצרף לצרורות הבזיליקום, גבטות טעימות גבינות וגם עגבניות מיובשות. אני ממש מתגעגעת לביקורים בשוק הזה.
המתכון הזה נקרא בפינו ״העוף של שרון״, כי הוא התחיל כמנה ששרון הכינה כחלק מארוחת שישי בערב עם הזמלרים והאלמגורים. ארוחות שאנחנו מתגעגעים אליהן מאז שהזמלרים חזרו לישראל. הארוחה הזו הפכה לבת בית אצלינו, עם טיפה שינויים: בשילוש הקדוש, סויה-שום-דבש, הוחלף הדבש בסילאן שאני מאוד אוהבת. הוספתי עוד קצת גזרים כמו תמיד אצלי. ובסוף הבישול, צרפתי שתי כוסות אורז לסיר. האורז סופח את הרוטב היטב והופך את הכל לארוחה בסיר אחד. אם לא מתכננים לאכול את הכל באותו יום, אז עדיף לבשל את האורז בנפרד.
כשאני אוכלת משהו טעים, גם אם זה סתם אפרסק במידת הקושי והמתיקות המדוייקת זה נחקק לי בזיכרון. שנים אחרי אני יכולה לבוא ולספר לחברה שהכנתי את העוגיות שלמדתי ממנה, רק שהיא כבר מזמן שכחה מהן ועברה למתכונים חדשים. אז כאלה הן העוגיות האלה, אירית הביאה אותן לפיקניק לפני הרבה הרבה שנים, ואני שכ״כ אוהבת את השילוב של שוקולד ותפוז, מייד אימצתי את המתכון. שיבולת שועל היא פחממה כל כך בריאה שגם כשמשלבים אותה עם שוקולד זה טוב. במיוחד כשמשלבים אותה עם שוקולד ותפוז וזה במקום לאכול משהו מתוק אחר שבטוח יהיה בריא פחות. אז אפשר לאכול ולהנות, ואפילו לאכול את העוגיות עם יוגורט כתחליף לגרנולה.
פתיתים וקציצות האוכל שהכי מזכיר ארוחת צהרים בישראל, בראש אני כבר חוזרת להליכה בשמש מהבה״ס הביתה. כמובן שאי אפשר בלי קצת שידרוגים: הפתיתים הם לא בצבע לבן משעמם, הקציצות משולבות בבטטה שיוצרת רכות וצבע. כל פעם שאני מכינה את הפתיתים האלה, אני נזכרת במחאות של הילה בעבר: ״למה אי אפשר פתיתים בלי כלום?״ , אבל אחרי כמה פעמים של מחאה, דיבייט קלאב זה כאן אצלי בבית, כל יום כל היום!, הילדה התרגלה שפתיתים באים עם גזר וקישואים, ושבצל זה הדבר שנותן את כל הטעם לאוכל אז אי אפשר בלי. ולפעמים היא אפילו מסבירה את זה לאחותה הקטנה. העיקר שיצא טעים ונזלל.
קציצות פרסה תמיד מזכירות לי את אמא שלי ז״ל. לא היה צריך ארוע מיוחד כדי להכנס למטבח ולראות אותה עומדת מול מחבת מבעבעת מלאה קציצות. וכמובן שאי אפשר היה לעמוד בפיתוי לחטוף קציצה לוהטת ישר מהמחבת, לא רק אחת. כשהיתה באה לבקר אצלינו בהרצליה, הייתי אוספת אותה מתחנת הרכבת, ודקה אחרי היא היתה שולפת לנכדים קופסאות של קציצות, מתענגת לראות אותם זוללים. כבר שלוש שנים שהיא לא איתנו, נשארו המון המון זכרונות, ולב שזוכר את כל מה שהיא הנחילה לנו ומנסה לפנק את הילדים שיזכרו גם הם את הקציצות הכ״כ טעימות האלה, ואת סבתא שאהבה אותם כל כך.
מי שהכין פעם קציצות פרסה יודע שזה קצת עבודה, בעיקר החלק של לנקות את הכרישה (פרסה) מהחול, ולטחון אותה. אצל אמא שלי, הפרסה היתה מגיעה בארגזים ענקים, מהשטחים החקלאיים של אחים שלה. היא היתה עושה את כל העבודה הקשה של לנקות ולטחון, ומכינה לנו הבנות קופסאות מוכנות לקחת, גם של קציצות מוכנות וגם של פרסה קפואה שנכין גם בבית. פינוקים קטנים של אמא שרק חיפשה איך עוד לפנק אותנו. בשבתות היינו עושים טיולים בשטחים החקלאים האלה, כילדות השתוללנו והעפנו קצת עגבניות ופלפלים אחת על השניה, ואח״כ חזרנו עם הילדים וההורים לטפס על הטרקטור ולהתחבר לאדמה. הרבה כבוד יש לי לירק הזה, לטעם העדין שלו, לעובדה שהוא מקפיץ כל מרק או תבשיל, ולזה שגם אם סתם נקפיץ אותו עם טיפה שמן זית ומלח, כמו שלמדתי מאחותי הגדולה, זה יהיה מעדן. הקציצות פשוטות מאוד להכנה, ובאמת שבעיקר נותנות כבוד לירק המהמם הזה.
אמא הילה והר של פרסות:
יש לי ילדה שלפעמים שוכחת לאכול, בדקתי היא קופי של אחים שלה אז היא באמת הבת שלי, והיא באמת מידי פעם שוכחת לאכול, כשהיא עסוקה ביצירה או בזום או משחקת עם חברים האוכל נדחק לחשיבות משנית. זה דיי מבאס לקום בשבע בבוקר, לארוז לגברת ״שני סנאקס ולאנצ'" ולקבל אותם בחזרה הביתה אחרי כמה שעות. אבל אני מבינה שזה לא בכוונה, זה באמת כי היא כל כך נהנת מהאקשן במהלך היום ואם האוכל הוא לא משהו שהיא ממש ממש אוהבת, היא יכולה לשכוח ממנו. כשהיא נכנסת לרכב אחה״צ היא כבר מתישבת וזוללת את הקלמנטיה שקילפתי לה בבוקר ואחריה את הקופסא עם הבולונז, ואני תוהה איך היא החזיקה מעמד עד כה (הילדה לא הקלמנטינה). ובכל זאת, אני משתדלת לשלוח לה דברים שהיא אוהבת, כאלה שהיא לא שוכחת לאכול. פסטה בולונז, היא מסוג המאכלים שהיא יכולה לאכול כל יום, שלוש פעמים ביום. אז כמובן שהיא מככבת אצלה בקופסת האוכל (תרמוס ששומר על החום), וכמובן שבגלל שהיא מכבבת אצלה בארוחות אני מנסה להפוך אותה לתבשיל עמוס בירקות לעייפה. זה עדיין רוטב בולונז, אבל הוא מאוד עשיר וסמיך, כזה שכשהיא אוכלת אותו לארוחת בוקר (וזה קורה לפעמים), אני רגועה במאת האחוזים כי זה עדיף על רוב ארוחות הבוקר שהיא מסכימה לאכול.
את ההשראה לרוטב הזה קיבלתי ממרי, חברה טובה מישראל, שכמוני מנסה לשלב כמה שיותר ירקות ועושר טעמים בארוחות של הילדים, היא הביאה את הרוטב הזה ארוז בקופסא לפיקניק, השילוב של אורז במקום פסטה והרבה ירקות במנה קנה אותי. בולונז עם אורז או קוסקוס הפכה להיות מנת הדגל של הילה, כי כמובן שאי אפשר ששלושה ילדים יאכלו את אותה המנה. אז רוני אוכלת או רק את הרוטב, או עם פסטה, והילה אוכלת את הרוטב עם קוסקוס או עם אורז או בלי כלום.
ניר שממעט בפחממות אוכל אותו עם ברוקולי, ויובלוש כיאה לנער מתבגר, לפעמים אוכל אותו ולפעמים מסרב ועושה פרצוף של ״למה אין ג׳אנק פוד בבית הזה?״, לא כי זה לא טעים לו, בעיקר כי אם אחיות שלו כ״כ מתלהבות צריך שמישהו יאזן את הנחת של אמא.
הרוטב באמת טעים ומוצלח, אני משתמשת בו גם כרוטב ללזניה. וניסיתי להכין אותו גם עם impossible meat ונרשמה התלהבות רבה (לא הורגש כמעט).ֿ זה אמנם רוטב בולונז שילדים אוהבים, אבל גם המבוגרים אוהבים לא פחות. כמובן שאני לא מכינה אותו כל שבוע כי הייתי משתגעת מהשיעמום, אז אני מכינה כמות כל שבועיים שלושה ומכניסה למקפיא (מי אמר קיצורי דרך?). אני לא יכולה לתאר את קריאות ההתרגשות של הבנות כשהן מגלות שכן יש עוד בולונז בפריזר (מידי פעם אני אומרת שאין כדי שיאכלו גם דברים אחרים).
אוכל אסייאתי זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. הילדים שלי כבר יודעים שאם אני צריכה לבחור מסעדה סיכוי טוב שהיא תהיה תאילנדית או בורמזית. וניר יודע שאני לא זקוקה להריון כדי שיהיו לי חשק למוקפץ או קארי טעים, זו השיגרה. כשאני מבשלת מהמטבח האסייאתי בבית, אני מנצלת את האפשרות לשלב המון המון ירקות שלא תמיד משתלבים במסעדות. אני אוהבת לגוון עם סוגי הירקות, החלבון והנודלס במוקפצים וככה ליצור מאותו מתכון כל פעם ויריאציה קצת שונה. למשל, במקום הטופו אפשר להשתמש בשרימפס או נתחי בקר דקיקים או נתחי חזה עוף או נתחי פרגית קצוצים לרצועות דקות. הפעם הכנתי עם טופו שגררתי עם פומפיה בניסיון לחשוף את הילדים ואותנו לעוד סוגי אוכל חדשים. כמובן שגם עם סוגי הנודלס אפשר לשחק, אני מאוד אוהבת את האיטריות שעועית השקופות או את איטריות האורז הדקיקות. את הירקות למוקפץ אני מכניסה למחבת לפי מידת הקשיחות שלהם, כדי שהירקות שצריכים יותר בישול יהיו במחבת קצת יותר, העלים והירקות העדינים יותר מתווספים רק בסוף. לכן הגזר והסלרי מתחילים ראשונים ושאר הירקות בשלב השני. כל ההכנה לוקחת מעט זמן וההקפצה המהירה משאירה את הירקות פריכים. לפני שאני מוסיפה את הנודלס אני מוציאה חלק מהירקות, ככה מתקבלת מנה נוספת של ירקות מוקפצים למי שפחות אוהבת את הנודלס.
ניתן לשחק עם כמות הירקות וסוגי הירקות, למשל להוסיף ברוקולי או שעועית ירוקה, חציל, קישואים, לפי מה שאוהבים.
אני בד"כ מאלתרת כשמבשלת, נהנת מהיצירתיות של ליצור מתכון חדש כל פעם ולא לעבוד לפי הכללים. לפעמים זה מצליח ממש ממש וזה קרה הפעם עם המנה הזו. זו מנת הדגים הכי טעימה שאכלתי בשנים האחרונות, הרוטב במנה והתיבול עוטפים את הסלמון ומשתלבים הצורה ממש מוצלחת, וכל פעם שאני נזכרת בה צץ לו חיוך על הפנים שלי, אושר וחדוות היצירה. הכנתי אותה בכמות קטנה, במחשבה שלא כולם בבית יאהבו, ממש חבל כי זו אחת הפעמים הנדירות בהן היה תחושה שאין מספיק לכולם. אל דאגה זה מתכון שבטוח יהפוך לחלק מהמטבח שלנו, ואני אדאג שיספיק לכולם.
לפעמים דווקא מתוך אילוץ, היצירתיות נכנסת לפעולה. קניתי דלעת ספגטי, כדי להתנסות עם חומר גלם חדש, הדלעות נמכרו בזוגות. האחת הפכה לרוטב קרמי לפסטה ועם השנייה לא כ"כ ידעתי מה לעשות. הגיע הסופ"ש, וכחלק מבישולי הסופ"ש הדלעת נכנסה לתנור עם קצת שמן זית. שמן זית וחום של תנור זו התחלה טובה, נתחיל ככה ונראה לאן הדלעת תקח אותי. עברו 40 דקות הדלעת התרככה, והרעיון מה להכין ממנה מאן להגיע. אז הוצאתי את תוכן הדלעת לקערה, והמשכתי בשאר עיסוקי היום.
בערב, החלטתי להכין מהדלעת פשטידה, כחלק מארוחת ערב קלילה, צרפתי אליה תפוחי אדמה מתגוררים, בצל קצוץ, שקדים טחונים, ביצים מלח וכפית מלאה של פלפל שחור, הכל נכנס לתנור לארבעים דקות במאה שמונים מעלות (עד שהחלק העליון משחים).
יצאה פשטידה מרעננת וטעימה, הביס הראשון נלקח עוד לפני שהספקתי לצלם. הפלפל השחור בשילוב עם מעט המתקתקות שיש בדלעת באופן טבעי יצרו שילוב נהדר.
כבר הרבה זמן שלא גיוונתי בפשטידה חדשה, אז הנה מתכון חדש להתחלה של שנה חדשה, מלאה יצירתיות בריאות מטעמים והרבה זמן משפחה כיפי.
לאן נעלם החצי השני של הדלעת? זה כבר למתכון אחר.