קטגוריה: מתכונים

למקבובה יש כמה וריאציות, אפשר להפוך אותה לממרח עגבניות לכריכים מושקעים), ואפשר להכין אותה עם המרכיבים קצוצים במרקם יותר צ׳אנקי. היא משתלבת נהדר בכל צלחת עם אורז או קוסקוס כסלט מבושל ויכולה להפוך למרכז התבשיל כחלק משקשוקה. ככה או ככה שווה להכין אותה, החלק הקשה והמסובך במתכון: ללכת לסופר לבחור עגבניות אדומות ועסיסיות והרבה מהן, כמה הרבה? עד שכל הסיר מלא, לא להבהל מהכמות זה מצטמצם מאוד. צורת ההכנה גורמת לעגבניות להפוך לקונפי, מצומצם ומלא טעמים, לא משנה כמה עגבניות יהיו בסיר אחרי כמה ימים, צריכים להכין עוד סיר כזה.

פעם כדי להכין את העוגה הזו הייתי צריכה לגרד בפומפיה את הגזר, זה קצת היה מוציא את הכיף כי צריך המון גזר לעוגה הזו. היום עם מעבד מזון גירור הגזר הפך לקליל, רוני בת השבע כבר מומחית בלקלף את הגזרים ולגרר אותם במעבד המזון.

נכון שאפשר לקנות גזר מגורר, אבל המרקם שלו גס מדי, וזה לא מתאים לעוגה. מצד שני אם נגרר את הגזר באמצעות הדיסקית הכי דקה לא נרגיש בכלל את המרקם שלו בעוגה. אז אני ממליצה לגרר עם הדיסקית של מגררת עם החורים הגדולים, זה יצור את המרקם המדויק. ובעצם את ההבדל בין עוגה שנאכלת כולה באותו יום, לבין עוגה שנשארת מיותמת על השיש.
זו עוגה שכל בני הבית אוהבים, ביום הולדת האחרון שלי ניר והילדים הכינו אותה יחד, ולא הפתיע שהם עשו שתי עוגות, גרסת הילדים – עם שוקולד צ׳יפס או בלי כלום וגרסת המבוגרים עם אגוזי פקאן, צימוקים ושוקולד צ׳יפס, אחת העוגות היחידות שמתחסלות כאן באותו יום.

הסוד של העוגה הוא הרבה הרבה גזר, כמה הרבה? קערה של שני ליטר מלאה או שבעה גזרים גדולים מגוררים לעוגה אחת.
המרקם של הגזר והשילוב עם הסוכר והקינמון קצת מרגישים כמו קוגל, מאוד מאוד דחוס ולח.

אי אפשר לדבר על מרק פטריות בלי לדבר על אוממי, הטעם החמישי, שמחדד את הטעמים האחרים. במטבחי המזון המהיר הוא מושג ע״י הוספת מונוסדיום גלוטומט למנה, אבל אם נעקוב אחרי ההוראות, ונצמצם את הפטריות הטעם הזה יווצר לנו באופן טיבעי.
כשטעם האוממי הוא חלק מהמתכון, אפשר להפחית במלח, ככה שיש לזה יתרונות בריאותים.

המרק הזה הופיע אצלינו בבית, כמרק של ילדים, בלי היין כמובן, טחון היטב, ולאחר הטחינה התווספו אליו הגריסים. אני נאלצתי להסתובב עם קופסאת מרק כזו לא מעט כשהילה התחילה לאכול מוצקים, כי מאיזשהי סיבה את המרק הזה היא הסכימה לאכול, בניגוד לאבוקדו, מרק ירקות, מרק עוף ושלל מנות אחרות שניסיתי לתת לה לטעום.
בשנים האחרונות נזכרתי במרק הזה, הפעם כבר לא חייבים לטחון אותו במלאו, או בכלל. ואפשר להוסיף לו כוס יין, ומעט רוטב סויה שיעמיקו עוד יותר את הטעמים.

היום הצלחתי להזיז את רוני מהמסכים, ולקפוץ איתי לביקור קצר ב״סין״. הסופר הסיני באזורינו מכיל מגוון ענק של מוצרים מהמזרח הרחוק, ברגע שכף רגלי דורכת בו אני מרגישה כאילו אני בשוק סיני, גם מבחינת הכתוביות שיש על המוצרים וגם מבחינת מגוון הפירות והירקות המיוחדים שיש שם. מדף הפטריות עמוס במגוון של פיטריות מעניינות, בחרנו לנו כמה סוגים כדי שכל ביס במרק יכיל מרקם טיפה שונה מקודמו. להזיז ילדים מהמסך בימי קורונה זה אתגר לא פשוט, אבל אחרי סיבוב בסופר, חפירה קצרה על מה זה טופו וצפיה במגוון מטורף של נודלס מכל מיני סוגים, רוני סיכמה שהיה כיף בעודה זוללת מוצ׳י.

יום שישי בצהרים, האוטו כמו יודע את הדרך לבד, מנתב לבית של ההורים, ולאט לאט מטפטפות לבית ארבעת הבנות.
עיתוני השבת כבר מונחים על השולחן, ואוטוטו יתחילו לשדר את ״שום פלפל ושמן זית״. קערה ענקית של קוסקוס וסיר מרק מהביל מחכים לנו תמיד, בכל יום שישי והרבה פעמים גם לא ביום שישי. ככה עם עיתוני השבת לפנינו, נאכלת עוד קערה ועוד קערה של קוסקוס, ואני חוזרת קצת לימים בהם הם היו המבוגרים ואנחנו ״הבנות״.

לעולם לא נאמר בבית שלנו, שקוסקוס זה קשה להכנה, הרי עד שהקוסקוס התאדה אמא כבר הכינה מרק, סלט ירקות, סלט מקבובה, ובצק שמרים וכמובן העמידה גם מכונת כביסה על הדרך. ההמתנה לזמן שבו הקוסקוס מוכן עוברת מהר כשעסוקים.
ניר שלא גדל עם קוסקוס, לא הצליח להבין על מה כל הרעש, ואיך זה שכולנו כל שישי מתלהבות מחדש מאותו האוכל, למעשה הוא תהה למה אין בבית הזה חומוס טרי בסופ״ש, כל בית והתמהיל של יום שישי אחה״צ שלו.

כשהנכדים הצטרפו, גם הם התמכרו לענני הסולת האלה, ומסורת חדשה התחילה, כל שישי מחדש לא משנה כמה גזרים היו במרק המקורי, היה צורך להוסיף גזרים למרק בשביל רוניקה שאוכלת רק את הגזר. כשאדית וליה, באו לבקר אצלינו בקליפורניה, מייד הכנתי את הקוסקוס, לפי כל השלבים שלמדתי מהאחיות של אבא מתענגת על הזיכרונות של ימים שלא ישובו. ליוש לא היתה מוכנה לטעום, ילדה עם עקרונות, היא אוכלת רק את הקוסקוס של סבא ז״ל. עם היווצרותו של הבלוג, סגרנו דיל, לא בטוחה שנצליח לעמוד בו, אבל אני מבטיחה לנסות: ליוש עושה לי הגהה לפוסטים, מוודאת שלא שכחתי את העברית שלי, וכשניפגש אני אכין לה את מה שהיא הכי רוצה מהבלוג. כרגע מה שהיא הכי רוצה זה סלט ירקות של אמא שלה, ואת החיבוק של סבא (בצדק, גם אני!), אבל אני חייבת לנסות למצוא את האוכל שיהיה בשבילה האוכל של דודה ליאת, ויבוא עם ים של חיבוקים, כי כאלה יש לי בשבילה בשפע.

אני מצרפת כאן שני מתכונים לקוסקוס, הגרסה הארוכה וגרסת המיקרוגל, להפתעתי גרסת המיקרוגל מוצלחת מאוד, במיוחד אחרי שמעבירים את הקוסקוס במסננת, קיצור דרך אפשרי, ותודה לצילי שלימדה אותי את החידוש הזה. את החלק של הסינון במסננת אני נותנת הרבה פעמים לילדים, הם נהנים מהמשחק, ואני נהנת שהם לידי במטבח.

חבר חדש הגיע לבית, אינסטה פוט, מהחברים האלה שמפנים המון זמן מהמטבח, ומאפשרים לבלות עם המשפחה בזמן שהקסם בסיר מתהווה. הבישול בו כ״כ כיפי שאני נהנת לנסות עוד ועוד מתכונים בגרסאת האינסטה פוט, שהיא לא רחוקה מהגרסא הרגילה רק שאפשר לסגור את הסיר עם טיימר ולא לדאוג שמשהו ישרף.
עד כה החיסרון העיקרי שאני מוצאת בו הוא שיש רק אחד כזה בבית, כי כשהחמין מתבשל כמה שעות, אני כבר חושבת מה עוד אפשר ליצור ולגלות עם החבר החדש.
השילוב הזה של סיר שהוא גם סיר לחץ וגם סיר לבישול איטי, מאפשר לעבוד עשר דקות, רבע שעה ליד הסיר ואז לסגור אותו לשלוש – ארבע שעות, שבהן אני יכולה לחזור לעבוד או לבלות עם הילדים, ולהנות אח״כ.
עוד משהו שכיף בסיר הזה, הוא הידיעה שהוא לא יפתח אם יש סיכון כלשהו, מה שמאפשר ללמד ילדים להשתמש בו יחסית בקלות ( יכול להפוך ל- Air Fryer, ככה שהילדים יכולים להכין קוביות תפוחי אדמה אפויות או שניצל, במינימום סיכון).

כשמכינים חמין מסורתי, זה אומר לילה שלם בתנור, כשמציצים עליו מדי פעם, אבל זה הרבה יותר מסובך לפתוח סיר שנמצא בתנור חם, מאשר לשחרר ברגע את הלחץ שנוצר בסיר החשמלי (כן אני יודעת שעדיף להתאפק ולתת לסיר לעבוד), להציץ לרגע ולסגור.
באמת שאין צורך להשגיח, אבל הריחות שמתפשטים בבית והסקרנות לא מאפשרים שלא להציץ מידי פעם ולראות לאן הסיר הזה מתפתח.
השם ״סיר לחץ״, קצת מטעה, כי יוצר את הרושם של אינטנסיביות יתר, אבל כאן זה בדיוק להפך, הלחץ הוא רק בסיר, מחוץ לסיר שלו ורגוע, אני נהנית להציץ ולראות את ההתהוות של הקסם, איך כמה מרכיבים פתאום מתאחדים והופכים למרק טעים ועשיר.

בפעם האחרונה שניסיתי את המתכון הזה, בגרסה הצמחונית שלו (פשוט בלי בשר), התחלתי בערב, במחשבה שהסיר ישאר להתבשל עד למחרת בבוקר, אבל בעשר בלילה כשהצצתי גיליתי שזה כבר מוכן, אז אני, יובל וניר טעמנו, והטעימה הפכה ללאכול קערה מלאה ועוד קצת, הסיר המשיך להתבשל בבישול איטי עד למחרת, אבל באמת שארבע השעות הראשונות הספיקו לו, התבשיל הפך למרק סמיך, עם שילוב מדויק של נוזלים מול גרגירי שעועית, גריסים ובשר.

אני מכינה את המתכון הזה בסיר של 5.5 ליטר, והתיבול שלו המורכב מסילאן, רסק עגבניות, רוטב סויה ושום, מתקרמל לאט לאט בסיר, וממלא את כל הבית בריח כיפי, הוא זה שגורם לכולנו לחזור ולמלא את הקערה.
אפשר להכין אותו גם בסיר רגיל, בתנור, להתחיל בבישול של חצי שעה על הגז ואז להכניס לארבע שעות בתנור על מאה מעלות.

ובשורה התחתונה, אני אמא פולניה, אם כבר הבן שלי ער בעשר בלילה, שלפחות יכניס קצת אוכל בריא לגוף. כרגע יש לו יותר מידי שעות משפחה ובכל זאת אני בטוחה שיום אחד הוא ינסה לשחזר את המתכון הזה ואת הזלילה הלילית עם ההורים שלו.

למה בלי מיונז? שאלה טובה, כי הגענו לגיל שכולסטרול זה משהו שצריך לשים אליו לב, וכי טחינה הרבה יותר בריאה.
מעבר לזה שאני לא אוהבת את המרקם השומני של מיונז.
זה סלט שהכנתי יחד עם הילדים לתחרות מאסטר שף בית סיפרית שנערכה בזום, שנת קורונה יש מה להוסיף?!
התוצאה יצאה טעימה מאוד, אחד משלושת הילדים אהב והיינו צריכים לעצור אותו מלחסל את כל הקערה, כדי שיהיה מה להציג בתחרות.

סלט שכיף מאוד להכין עם הילדים שנהנו מאוד לקצוץ הכל לקוביות, וגם היו מוכנים לנסות אותו בגלל שהיו חלק מתהליך ההכנה.
הסלרי, השמיר והבצלים הופכים את הסלט הזה לפריך ומרענן.
יום אחרי התחרות נפגשנו עם אינגה, שמסתבר שמאוד אוהבת סלט מיונז, היא מאודה אהבה, ולא הרגישה שמשהו שונה בו, וככה נוסף עוד סלט לארוחות המשותפות שלנו.

״שבת בבוקר יום יפה…״, בילדותי שבת היתה הזמן של אבא להכנס למטבח.
רק כשגדלתי גיליתי שגם אבא מידי פעם נצמד למתכון, ושמחתי לראות שאפילו כמה מתכונים הוא לקח ממני…
בשבת אבא היה מכין תמיד סלט ירקות ישראלי קצוץ, סלט שהיה סימן ההיכר שלו שנקצץ בסבלנות ושאת הטעם שלו אני מנסה לשחזר בכל סלט ישראלי שאני מכינה.
לסלט היו נלווים או ביצים או חביתות ירק, היום החביתות האלה הפכו אצלי לבסיס ללביבות אבל המקור היה הכי טעים והכי כיף לפתוח את הסופ"ש איתן.

אין סוף לאפשרויות של מה שיכול להיכנס לחביתות האלה לפעמים זה היה רק פטרוזיליה ובצל קצוצים, אבל בדרך כלל זו היתה לביבת תרד גדולה,עם קצת תפוח אדמה שבושלה במחבת מכוסה, ואיכשהו אבא היה הופך אותה בלי שתתפרק ואז היינו יושבים יחד כולנו ומתפנקים, עם לחם אחיד טרי.
עם השנים החביתות האלה הפכו לפינוק שבת בבוקר שלנו, ופעם האחרונה בא נסענו לטייל החביתה נכנסה לכריכים של כולנו, וחצי שעה לתוך הדרך לא נשאר פירור ממנה מוכיחה לכולנו שלפעמיםה טיול זה רק תירוץ.
אבא שלי נפטר לפני שנתיים, אבל השעות שבהן ביליתי איתו במטבח עדיין צרובות לי בזיכרון.