סלט שמתאים לימי הקיץ החמים, קליל להכנה ומרענן. אפשר לשחק עם הרטבים וליצור וריאציות לסלט,למשל להשתמש ברוטב פסטו שעובד נהדר עם פסטה, להוסיף ירקות אנטי פסטי קצוצים וכדומה. הסלט הזה מוצלח במיוחד לפיקניקים: את הירקות האפויים/מוקפצים אפשר לערבב כבר בבית ואת הירקות הטריים והרוטב להוסיף ברגע האחרון. מסוג הסלטים, שיחטפו מהשולחן במהירות ובצדק.
אנחנו אחרי ביקור משפחתי כייפי ומרגש, כחלק מהביקור גילינו שהאחיינים האהובים שלנו מאוד מפונקים לגבי מה הם מוכנים לאכול. הם בעיקר אוהבים את האוכל של אמא שלהם, ובצדק. לשמחתי הפסטה הזו עברה את המבחן שלהם, בכמה וריאציות. ולמה זה משמח? כי בניגוד לרוטב עגבניות רגיל שילדים אוהבים ברוטב הזה יש גם ירקות. אז גם קיבלתי אחיינים מרוצים שמצאו מה לאכול אצלי בבית, וגם הצלחתי להאכיל אותם בבטטה, גזר, עגבניות בצל ושום. הרוטב הזה מוכיח את עצמו אצלינו, כל פעם כשאנחנו מארחים ילדים בבית, בררנים יותר או פחות. יש העדפה ברורה לפסטה ברוטב עגבניות, שלא לומר דרישה לפסטה הזו ובקשה לקחת הביתה ללאנצ׳ בוקס של מחר. רוטב עשיר לפסטה שפשוט עובד, ובשינויים קטנים יכול להפוך לרוטב רוזה (או כמו שהאחיינים שלי קוראים לו: ״פסטה חלבית״) ולשמש כרוטב ללזניה או רוטב לפיצה.
מאחר והיינו בשבועיים של טיולים דיי אינטנסיביים, ומאחר ואני אוהבת יעילות הכנתי כמות כפולה מהרוטב, והקפאתי אותו וככה כשחזרנו מארבע ימי טיול מעייפים היתה לנו ארוחה מוכנה במינימום מאמץ ומקסימום רכיבים בייתים. ביום האחרון אותו הרוטב הפך גם לרוטב לפיצה שאפשר לקחת לטיסה לארץ, הרי ברור שלא אתן לאחיינים שלי לאכול אוכל של מטוסים. ועכשיו כשיש מה לאכול נותר רק לחכות למפגש הבא!
הצלם שלי נסע לביקור בישראל, והשאיר אותי עם שלושה ילדים צמודי מסכים. אז בין כמה רגעי קסם שבהם הצלחתי לשלוף אותם מהמסך וכמה ריגעי באסה שקצת פחות, גנבתי לי כמה שעות בשוק האיכרים. התענגתי על שפע ירקות ופרחים יפיפים, פגשתי בברוקוליני יפיפה שהזכיר לי את המנה הזו ואנשים שכמוני מחייכים כשהם רואים בזיליקום טרי, עגבניות אדומות מתפקעות, מאפים טריים ובאופן כללי שוק. הפעם בלי תמונות של המנה אבל בכל מקרה עם מתכון מעולה,והבטחה להוסיף תמונות בעתיד. ובינתים תמונה משוק האיכירם ב Mountain-View, צבעוני ויפיפה.
מסעדות איטלקיות בקליפורניה, הן לרוב גרסא אמריקאית של אוכל איטלקי, שזה לא ממש קרוב למה שאנחנו רגילים מישראל או איטליה. ובכל זאת, יש כאן כמה מסעדות שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב ושוב כי אוכל איטלקי טעים גם בגרסא האמריקאית שלו. באופן ספציפי יש רשת מסעדות איטקלית, שאף אחד מקרובי לא מבין למה אני גוררת את כולם לשם כל פעם מחדש. לא זה לא האקסטרה שמנת שבה הם משתמשים, ובטח שלא הגבינה, זה הברוקולי. הם מכינים את הברוקולי בתנור של הפיצה עם הרבה לימון ושום ושבבי צ׳ילי. אמנם אני לא הסועדת הסטנדרטית, אבל אין לי בעיה לא לאכול מהפיצה במסעדה ולהזמין רק את הברוקולי, ויש מצב שאזמין שתי מנות. אז אמנם תנור פיצה אין לי בבית, אבל הצלחתי להגיע לגרסא מוצלחת של המנה הזו. הסוד הוא לעבוד עם אש גבוהה, אבל להזהר לא לשרוף את הברוקולי לגמרי. אפשר גם במחבת וגם בתנור, בשתי הגרסאות זה טעים!